באחת השיחות עם אמי שתחייה הוזכר אבי ז"ל. היא הזכירה לי שני משפטים שלו, שליוו אותי כל חיי, אותם היה מרבה לומר למכריו: "איפה שעדינה שמה את היד, אלוהים נותן ברכה", בכך התכוון שכל דבר שניסיתי לעשות תמיד הצלחתי בו. השני, "לעדינה יש חורים באצבעות והכסף זורם דרכם, אך היא חרוצה ואוהבת לעבוד עבור הכסף". הייתי מאד גאה על המחמאות הללו למרות שלא נאמרו בפני והגיעו אלי בתיווך אחרים. בניגוד למחמאות יש מילה אחרת שכן נאמרה בפני, אבי הטיח אותה בי לראשונה  בכיתה י' ומאז חזר עליה לעיתים קרובות, הוא קרא לי "Repetenta" – כינוי גנאי שמשמעותו ברומנית - נשארה מאחור.  

הייתי תלמידה בתיכון "רמות" בבת ים. אחד התיכונים הנחשבים באותה תקופה. לא היה לי קשה להתקבל לשם אחרי שסיימתי את בית הספר היסודי "יצחק שדה". הייתי דיי טובה במקצועות הריאליים אך התקשיתי במקצועות ההומניים כמו היסטוריה ותנ״ך. שם היה צורך לשבת ולקרוא המון בבית, דבר שלא עשיתי. היום אני יודעת שסבלתי מהפרעת קשב וריכוז,  אך באותם ימים נחשבתי תלמידה שהפריעה למורים ברגע שאיבדה את חוט המחשבה. המורים מצידם לא התחברו אלי ואני שמתי "זין" עליהם. המורים לא ראו אף אחד מהתלמידים. כל אחד היה מספר המיועד להצלחה בבגרות.  לא היה ידוע לי אז, שהתיכון שמר על אחוז נשירה גבוה של תלמידים חלשים.

בכתה י' לאחר תקופה של חודשיים שהייתי בבית עם דלקת ריאות, חזרתי ללימודים וניסיתי להשלים את החומר שהפסדתי. הצלחתי להעלות בסמסטר ג' את כל הציונים מ-5 ל-7 אך בממוצע השנתי הגעתי ל-5.7 בלבד. עבדתי מאוד קשה להעלות את הציונים, "ירקתי דם" להשיג ממוצע 6 במקצועות האלה.

אפילו נעזרתי בדודי שהיה מורה למתמטיקה, שאמר לאימי שאני יודעת את החומר מצוין. הדבר הזה אישר את ההרגשה הטובה שלי שאני מוכנה.

למרות כל המאמצים שעשיתי השאירו אותי כיתה. עבור פחות מחצי נקודה. אני לא הייתי מועמדת לשיפור סטטיסטיקת הצלחת בית הספר. חצי הנקודה הקטנה הזו עמדה לחרוץ את גורלי.

הייתי בתדהמה, לא יכול להיות. תלמידה חכמה ואני החשבתי את עצמי לחכמה, כי הבנתי את החומר הנלמד, שעבדה כל כך קשה, תשאר כיתה? המציאות הלמה לי על הפנים. ההלם התחלף באכזבה. התמלאתי תחושת כאב שאני לא באמת חכמה כמו שחשבתי ושאני מאכזבת את ההורים שלי. הגעתי הביתה ונקטתי צעד נואש: לשים קץ לחיי בבליעת כדורים. זאת הייתה הדרך שלי לומר להורים שלי שאני מצטערת שאכזבתי אותם. בדיעבד לא באמת רציתי למות, רק לצעוק "תצילו אותי". דאגתי שחברתי הכי טובה תימצא איתי בבית.

נסגרתי במטבח מאחורי דלת זכוכית, דרכה יכולה היתה לראות שאני לוקחת כדורים ולשים קץ לבושה שהרגשתי. חברתי שלא הייתה מעורבת בתוכנית שלי, שברה את החלון בידה על מנת לעצור אותי.

כל זה קורה תוך דקות עד שאבא שלי חזר הביתה מהעבודה. המשפט  שרציתי לשמוע ממנו באותו הרגע היה: "הכל יהיה בסדר זה לא סוף העולם, את ילדה חכמה" יחד עם חיבוק חם ואוהב.

בפועל הוא אמר לי: "את לא למדת ועכשיו את "Repetenta" ורוצה להתאבד".  הרגשתי באותו הרגע כאילו לקח ברזל מלובן וצרב לי בנשמה את שם התואר.

לעומתו אמא שלי שאלה אותי אחרי המקרה: "מה את רוצה לעשות עכשיו?" היו לי שתי אפשרויות: האחת, לעבור לתיכון אקסטרני – שם קיבלו תלמידים שנשארו כיתה והייתי ממשיכה את מסלול הלימודים בזמן. האפשרות השנייה הייתה לעבור לתיכון אחר ולחזור על כיתה י'.

אני בחרתי ללכת לתיכון רגיל כי ידעתי שאני צריכה מסגרת ורציתי ללמוד ביולוגיה. התקבלתי לתיכון עירוני ו' – "רוגוזין".

מיד עם תחילת הלימודים הפכתי לאחת התלמידות הטובות. בעיקר הצטיינתי במקצועות הריאליים: מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. הייתי עוזרת לתלמידים מהכיתה שלי במקצועות אלו שנכשלו בבחינות והיו צריכים לעבור בחינות קיץ.

הם עברו בהצלחה מרובה את הבחינות אחרי שלימדתי אותם.

בנוסף, המורה למתמטיקה נלחמה שאעבור אליה למגמה ריאלית אחרי שקיבלתי 100 בבגרות במתמטיקה. גם המורה לכימיה רצתה שאעבור למגמתה אחרי שקיבלתי בבגרות זו מעל ל-90. באותה שנה התחילה שיטת הניקוד ואי אפשר היה לקחת יותר ממקצוע אחד בעל 5 יחידות. מכיוון שהייתי במגמת ביולוגיה בריאותית האהובה עלי,  העדפתי להישאר בה.

כל ההצלחות שקצרתי מאז אותו מקרה, נשכחו ממני עם הזמן וחזרו אלי רק בשיחות נוספות בימים אלו עם אמי. כל מה שנשאתי עימי מאותם ימים, זאת החותמת שהזכירה לי את הכישלון הצורב שלי.

לגיל 60 החלטתי להעניק לעצמי מתנה, להסיר מעלי את הכתובת.

עבדתי באקדמיה כמזכירת סטודנטים ועוזרת הוראה בקורסים למחשבים וזה היה מאוד טבעי לי לנצל את התקופה ללמוד תואר מאתגר.

מיד בתחילת הלימודים גיליתי שאני סובלת מהפרעות קשב וריכוז קשות וגם גיל 54 זה לא בדיוק 20. מחקרים קבעו שאחרי גיל 20 תאי המוח שלנו הולכים ומתים. אם נחשב את גילי, נגלה שאצלי כבר מתו די הרבה... 

למרות הנתונים הפיזיים שהקשו, בפועל החוויה שלי הייתה מדהימה.

בחרתי בנושא הכי ריאלי - כלכלה, ישבתי ליד תלמידים שהיו יותר צעירים מבנותיי והבנתי את החומר לפעמים יותר מהם.  ישבתי בבית והכנתי עבודות ותרגילים והרגשתי שוב שאני מסוגלת.

אמנם הבחינות היו קשות יותר ועדיין הרגשתי שהן מחיר קטן לעומת ההנאה שחוויתי. אפילו נכשלתי פעם אחר פעם בתחילת הלימודים ועדיין לא ויתרתי לעצמי. ניצלתי זאת כדי לגלות איך בכל זאת לומדים… ומצליחים יחד עם ההפרעות שלי. 

מיד עם קבלת התואר הלכתי לקבר של אבי ז"ל, הצגתי בפניו את התעודה בגאווה ואמרתי לו: "אבא אתה יכול לנוח בשלום ולהיות גאה בי, אני כלכלנית כמוך. אני לא  "Repetenta", אני מתקדמת, לא נשארתי מאחור״.

אני לא יודעת אם התואר האקדמי ישמש אותי מעשית במשהו, אבל זה פחות חשוב. התקופה הזאת הייתה אחת היפות בחיי.

למדתי שגם אם אני אתאמץ, עדיין לפעמים אכשל. השאלה מה אני עושה עם זה.

לעצמי אני הבנתי שכדאי לי לנצל את הכישלון כמנוף להתקדם ולגלות דרכים נוספות המתאימות לי יותר כדי להגיע להצלחה שלי.