השבוע לקחתי טרמפ תלמידה שלי במחשבים. היא כל כך רוצה להצליח בבחינות על מנת למצוא לעצמה עבודה יותר טובה וכל כך משתדלת למרות שזה לא קל לה.

בדרך היא סיפרה לי שהיא הגיעה לארץ בתור ילדה, התחתנה צעירה ומיד נולדו לה ילדים. מהר מאד מצאה את עצמה מטפלת במשפחה ועובדת בכל מיני עבודות לפרנסתה. בהמשך היא סיפרה לי על הבת שלה בת ה-17, כמה היא מוכשרת ואיזה ציונים גבוהים היא מקבלת. הקול שלה היה מלא גאווה והתרגשות.

אחרי שסיימה את הסיפור שאלתי אותה שאלה: מאיפה הילדה הזאות באה? ממך, נכון?

הסיפור הזה, החזיר אותי אחורה לחיים שלי.

אני בעצם חשבתי בדיוק כמו התלמידה שלי, שאני לא מספיק חכמה כי הרי אין לי תואר אקדמי וגם אני עסקתי בכל מיני תפקידים על מנת לעזור לפרנסת המשפחה.

כשהייתי צעירה בניתי לי מודל חיקוי – אימא שלי – אישה שסיימה תואר שני בהצטיינות, עקרת בית למופת, מבשלת מעולה, אופה, דמות מחנכת. כל השנים הרגשתי שאין לי סיכוי, למרות כל הניסיונות שלי להיכנס לנעליים הגדולות כל כך. אולי הייתה לי הצלחה חלקית – בקטע של העקרת בית ודמות מחנכת. שם, עם השנים הפכתי בעצמי להיות מודל חיקוי עבור הבנות שלי. אך לא היה לי שום סיכוי בקטע האקדמאי מול אימא שלי.

תמיד הייתי בהרגשה שאני לא מספיק חכמה עד ערב אחד, ערב של חלוקת תעודות הצטיינות שנה א' של גל. ישבתי בקהל כאימא של, יחד עם שאר ההורים. יחד איתי היו גם אבא שלה, אחותה הבכורה – ריקי וכמובן אימא שלי. גל, הבת הקטנה שלי קיבלה הצטיינות שנה א' וליבי התמלא גאווה בבת שלי על הבמה שמקבלת תעודת הצטיינות, כולנו היינו מלאי גאווה בה, אבל אז הרגשתי משהו נוסף – חשתי קנאה. קנאתי בבת שלי שעומדת על הבמה וגורמת לכולנו תחושת גאווה עצומה, לעומת זאת, חשבתי שאני לעולם לא גרמתי לאימא שלי גאווה כזאת בי. חשבתי שאימא שלי לעולם לא הרגישה את הרגשות, שהיא חווה היום עם הבנות שלי, איתי. חשבתי שאני לא הסבתי לה נחת כמו שהבנות שלי מסבות לי.

במכונית, בדרך הביתה חשבתי על הגאווה שלי בהן ועל שאני חושבת  שלא הצלחתי להסב גאווה כזו לאימי ושאלתי את עצמי כמו את התלמידה שלי, "תגידי – מאיפה הן יצאו?" והתשובה הייתה מאד פשוטה: "ממני!" אז אם הן חכמות בעיניי, לפחות חלק מהחכמה שלהן הגיעה ממני!

אז נכון שלא גרמתי לאימא שלי הרבה נחת וגאווה בצורת תואר אקדמי, אלא הם פשוט הגיעו במיליון צורות אחרות.