הדוד שלי – האח של אבי היה מאז ומתמיד דמות שהערצתי עוד בהיותי ילדה. אם אני רוצה להגיד את זה בבוטות קינאתי בעובדה שהוא לא האבא שלי. שנולדתי לאח הלא נכון לדעתי. כל השנים שעברו ראיתי את מה שקיבלו בניו ושאלתי את עצמי למה אני לא מקבלת את זה מאבי? שני בניו למדו לנגן בפסנתר, הלכו לחוגים כמו ג'ודו ושחיה ועוד הרבה דברים שילדים עושים בגילם, ואני רציתי ולא קיבלתי.

השבוע הוזמנתי למסיבת יום הולדת של דודי שחגג 80, אירוע שציפיתי לו בהתרגשות רבה. הכנתי לו ברכה ואחרי שהתייעצתי עם בני הדודים שלי, הוחלט שאני המברכת הראשונה. תוך כדי שאני מקריאה את מה שכתבתי נאבקתי קשות עם הדמעות שלי שרצו לפרוץ החוצה מעצם ההתרגשות שהרגשתי. בתום הברכה שלי חזרתי לשבת בשולחני והקשבתי לברכות של בן דודי לאביו.

בן דודי קרא את הברכות שבעצם היו תמצית סיפור חייו של דודי. הסיפור התחיל מרגע שנולד למשפחה קשת יום, לאבא שנשאר גידם ביד אחת במלחמה ואימא שהייתה עובדת מבוקר עד ערב. מכיוון שהאימא הייתה מפרנסת יחידה היא גידלה את שני בניה בקושי רב. מה שגרם לדודי לצאת את בית הוריו בגיל מאד צעיר לפנימייה. סיפור הפגישה בין דודי לדודתי ואיך התאהבו וחיו עד עצם היום הזה - 55 שנים ביחד ומהווים זוג לדוגמא אשר אוהב ומכבד אחד את השני והדרך שגידלו שני בנים מוצלחים. לסיכום איך הוא רואה בהם דוגמא של משפחה מושלמת, ומאחל לעצמו לתת ל-4 ילדיו את אותם דברים שקיבל מדודי: המון אהבה, הבנה, כבוד הדדי, סבלנות וכוח רצון.

באותם רגעים הרגשתי שמישהו לקח דלי מי קרח ושפך עלי. בילדותי לא הייתה לי משפחה מושלמת כמו של בן דודי, אבי נפטר בגיל 67 ועוד לפני זה, הוא לא היה אדם קל. בין הורי לא שררה אהבה גדולה. גם החלום שלי כשעזבתי את בית הורי להקים משפחה מושלמת ולהזדקן עם הגבר שהתחתנתי ואהבתי אותו בגיל 19 - נלקח ממני ברגע שהתגרשתי.

לבנות שלי לא יהיה רצף היסטורי לספר עליו – תמיד זה יהיה מחולק לשני חלקים: לפני הגירושים ואחרי הגירושים. שוב הרגשתי מרומה.

למה אני לא קיבלתי את האבא המושלם?  למה אני לא קיבלתי את המשפחה המושלמת? למה לא הצלחתי לבנות את המשפחה המושלמת? שאלה הילדה שבתוכי שמציצה דרך חלון על המשפחה מושלמת בעיניה, עם דמעות בעיניים.  

בתום הברכות של בן דודי כל המוזמנים מחאו לו כפיים בהתלהבות. מחיאות הכפיים האלה נשמעו בראשי כצלצול פעמונים שגרם לי להתעורר ולהסתובב לשולחן שישבתי. הגבר שאיתי שראה את הדמעות שלי נתן לי נשיקה ובעיניו ראיתי מבט אוהב. המשכתי להסתכל סביב השולחן שם ישבתי וזה החזיר אותי למציאות ולהווה. סביב השולחן הזה ישבו כל האנשים היקרים והאהובים שלי: הבנות שלי עם בני זוגם, נכדתי ואמי. נכון זה לא המשפחה המושלמת של הילדה שהייתי אך זה המשפחה הכי מושלמת בשביל האישה הבוגרת שאני היום.