בגיל 19 לפני מיליון שנה רציתי ללמוד רפואה. למרות הרצון הרב שלי לא התקבלתי לרפואה. היום במבט לאחור אני יכולה לומר שהסיכוי שלי אז היה קלוש, אבל זה היה חלום ילדות שלי.  ומשלא התקבלתי לרפואה, עשיתי ברוגז עם האקדמיה. אמרתי או רפואה או כלום.  

מהיום שנולדתי אימא שלי חינכה אותי, שאם רוצים מספיק זה קורה. חשבתי בתמימותי שאם אני רוצה להיות רופאה, מספיק לרצות את זה מאד ואז זה קורה. רציתי ללמוד רפואה במסגרת עתודה צבאית. לא לקחתי בחשבון שמתוך אלף מועמדים לרפואה מתקבלים אולי כ-20% ועוד פחות מזה לעתודה צבאית. תנאי הקבלה הם: ציון פסיכומטרי מעל 700, בגרות עם ממוצע מעל 110.

התשובה השלילית השאירה אותי מאד מאוכזבת והחלטתי שאם הצבא לא רוצה אותי כרופאה אני לא הולכת לשרת שם כפקידה שעושה קפה למפקד שלה. הייתי  בת יחידה והייתי צריכה לשרת בקריה או בתל השומר וזה היה העתיד הצפוי לי.

משהחלטתי לא ללכת לצבא, נתתי אולטימטום לחבר שלי, שאם הוא רוצה שנשאר ביחד, מתחתנים. "אני לא הולכת לצבא וזה סופי!".

ככה התחתנתי בגיל 19 והלכתי לעבוד בבנק, המקום היחיד שיכולתי לעבוד בו – עם בגרות מלאה בביולוגיה בריאותית.

הבחירה בין הכול או כלום, השאירה אותי עם כלום. הכלום מהר מאוד הפך לבניית משפחה ואני נתתי את כל כולי  לבנות החדשות שלי ולבעלי במשך 25 שנה. כך במשך השנים הרגשתי שיש לי הכול ואני הכי מאושרת בעולם. כאילו שהרווחתי בפייס. כל הזמן הזה לא חשבתי שוויתרתי על משהו. עבדתי משרות מלאות והתמקצעתי במחשבים.

25 שנה אחרי החגיגה נגמרה. מסיבות שאינן תלויות בי, מצאתי את עצמי לבד. הבנות הלכו לצבא ומשם לאוניברסיטה ובעלי עזב את הבית.

מגג העולם לפתע מצאתי אותי במקום הכי נמוך שאפשר להיות בו.

אחרי שבכיתי, כעסתי והתאבלתי, הבנתי שאני צריכה למצוא את הילדה שהייתי בגיל 19, רגע לפני שהתחתנה.

הכנתי לי רשימת דברים שרציתי לעשות ועוד לא עשיתי מעולם. דברים פשוטים: ללמוד לשחות, לרכב על אופניים, ללמוד לצלול ואפילו לצנוח.

בין הסעיפים היה לעשות תואר, ומכיוון שעבדתי באותו זמן במוסד אקדמי חיפשתי את התואר הכי ריאלי שאפשר כי ידעתי ששם אני הכי טובה. נרשמתי לבית הספר לכלכלה, כדי לתת את התואר הזה כמתנה לי. אחרי כל כך הרבה שנים, משהו לעצמי.

בנקודה הזו מצאתי את עצמי מתמודדת עם קושי שעד אז מצאתי דרכים לעקוף או להתעלם ממנו - הפרעת קשב וריכוז. נכנסתי למבחן הראשון שהיה באנגלית, ואני טובה באנגלית, הספקתי רק כ- ¾ בחינה. המבחן הבא היה המקצוע האהוב עלי מתמטיקה. זה היה מבחן אמריקאי ונכשלתי במועד א'. את מועד ב' עברתי. במבוא לכלכלה ב' נכשלתי 6 פעמים...

כשכתבתי בחינה, כל הפרעה חיצונית או פנימית, כל רעש או דאגה לפני הבחינה, גרם לי לטורנדו בראש. בשלב זה אפילו דברים טריוויאליים היו בשבילי קשים. הבנתי שיש פה בעיה קשה.

גם הקרובים אלי הסתכלו אלי במבט כזה של חצי רחמים וחצי התפעלות על העקשנות שלי להמשיך למרות כמות הכישלונות.

עשיתי כל מה שצריך לטפל בבעיה: אם זה אבחון במכון המטפל בסוג כזה של בעיות, ללכת לסדנאות המתאימות, או לקחת ריטלין על מנת שאוכל לעבור את הבחינות ועדיין נכשלתי שוב ושוב ושום טיפול או אבחון לא הכין אותי לזה.

הפתרונות החיצוניים עזרו במעט להקטין את הבעיה, אבל עדיין נכשלתי ועדיין הייתי צריכה למצוא את הדרך להיכנס לחדר ולהיבחן שוב, למרות הכל. כך בכל פעם שמשהו הצליח להפריע לי ולגנוב לי את הבחינה ואני הצלחתי שוב להיכשל, ראיתי אותה עומדת מולי במראה. הילדה בת ה-19 שהשארתי לפני מיליון שנה מאחור.

״הפעם אני לא משאירה אותך עם כלום, יש לנו תואר להשיג״.